לאחר ארבע שנים של הכשרה בסיר כושל, למדנו שיעור חשוב מאוד

חווית אימון הסירים לילדנו הבכור הייתה, אם לומר זאת בקצרה, סיוט מוחלט. עם זאת, להודות בכישלון וכניעה לתבוסה זה טאבו, במיוחד אם ילדכם מבוגר משלוש ועדיין בחיתולים.

ברגע שהם הולכים, כל כך הרבה מאיתנו פתאום מסתירים את החיתולים שלהם, נאחזים בשקט בתקווה שחשיפת תאונות לא תתרחש באמצע תאריך הצגה או שעת סיפור בספריה.

juegos sexuales para darle vida a la relación

ילדנו הבכור נולד בטרם עת ובילינו ב- NICU. ברגע שהיינו בבית, התמקדנו בחיזוק שריריו כדי להתכונן להליכה ולהאכלה של מזון מוצק. הילד שלנו נולד עם היפוטוניה, או טונוס שרירים נמוך, הנגרם על ידי פג. מבחינתו זה משפיע על שרירי הזרוע והרגל, אך גם על השרירים בכל גופו, במיוחד אלו המסייעים לעיכול.

כשהחל לאכול אוכל מוצק, הוא חווה כאב עז. לא רק שהוא התקשה ללכת ולהתאזן, הוא גם התקשה להעביר אוכלים צפופים. כשהוא היה אוכל אוכל מוצק בהתרגשות, הוא היה מתמודד עם עצירות כואבת למחרת. בגלל זה הוא פיתח פחד מאכילהכל דברזה לא היה מחית. יתר על כן, הוא נאבק להשתמש בשרירי הליבה שלו כדי לשמור על שיווי משקל, במיוחד כשהוא תלוי באוויר על נדנדה או שירותים.

הוא החל ללכת בסביבות גיל שנתיים וחצי, והפיזיותרפיסט שלו נתן לנו 'פרוטוקול אימון לשירותים' כדי להתחיל ליישם בבית. היא הסבירה שילדים בגילו מתחילים בתהליך זה. למעשה, ילדים רבים כבר זכו להצלחה באימונים בסיר עד גיל שנתיים. ליבי התנפח מאשמה כמו בכל פעם שנזכרתי שאנחנו 'מאחור התפתחותית'.

יחד עם ההבנה הזו ו'אשמת אמא 'נאלצתי לסבול הערות של אחרים.מדוע עדיין לא התאמן כמו בן דודו הצעיר? למה הוא התריס ממני? האם בדקת אותו לגבי אוטיזם? מה לא בסדר איתו?השאלות האלה השאירו אותי ער בלילה.

הילד שלנו היה עמיד בפני טכניקות אימון לשירותים טיפוסיים, אבל הוא מאוד אינטליגנטי וידעתי שזהולֹאנושא של התרסה. הרעיון לנסות לאזן על מושב אסלה היה פשוט מכריע בעיניו. יתר על כן, הוא חיבר נפשית את כאבי העצירות שלו למעשה השירותים.

הוא היה מתעורר באמצע הלילה בצרחות על ה'שירותים שתוקפים אותו '. זה אולי נראה טיפשי מעט, אבל לילדנו הקטן היה זה פחד אמיתי וקורע לב ששיתק את התקדמותו לחלוטין.

ידעתי שכדי שהוא יתקשר עם בני גילו וילמד בגיל הרך הוא ילךצוֹרֶךלהתמודד ולכבוש את הפחדים הלא רציונליים האלה ולהחליף אותם עם יכולת עצמית וביטחון. עם כל יום שעבר הרגשתי לחץ הולך וגובר לגרום לזה לקרות. הוא יצטרך לקחת כמה מאכלים מוצקים בביטחון והוא יצטרך להשתמש בשירותים ולא בחיתולים.

עצמאות בשירותים היא אחד מבשרי המוכנות לבית הספר, ולכן חשתי עוד יותר נואשות להאיץ את התהליך. הרגשתי לכוד במצב של חרדה מגישור הפער הזה בין מה שהואהָיָה יָכוֹללעשות ומה שידעתי הואצריךלעשות - לפחות מבחינה התפתחותית.

עקבנו אחרי פרוטוקולים שניתנו לנו על ידי מומחים בכירים. הוצאנו מאות דולרים על תוכניות יקרות וספרים עבים, שהראינו שהאימון אפשרי תוך שלושה ימים בלבד. השקענו בלפחות 10 כסאות סיר, מושבים ואפילו 'שתן לתינוק' לקיר שלנו. ניסינו כל גישה זמינה. שום דבר לא עבד. בקיצור, הרגשנו כישלונות כשיום הולדתו בן הארבע בא והלך.

ואז היה לי רגע הבהירות והאמת שלי - גילוי הורות טרנספורמטיבי. הדבר היחיד שלא ניסינו לעשות היה לחכות עדהואהיה מוכן.

הפסקנו להתאמן כי הוא כבר ידע מה לעשות. דחינו את מה שהחברה אמרה לנו שהוא 'נורמלי' ופשוט חיכינו עד שגופו יהיה מספיק חזק כדי להתמודד עם הפחד וגם אבן הדרך החשובה.

כעבור חודשיים הוא התעורר נקי ויבש לחלוטין בפעם הראשונה. הוא זיהה את הישגיו וביקש ללבוש תחתונים. הוא טיפס אל הסיר, המשיך בכוחות עצמו כשהרגיש שהוא צריך ללכת, והוא סגר את הדלת מאחוריו. הילד הגדול שלנו פתאום לא נזקק לעזרתנו והחיתול האחרון מאוד הושלך לפח. השרירים שלו הסתגלו והפחד שלו היה רק ​​זיכרון.

למדתי שאנו יכולים לנסות לדחוף את ילדינו לעמוד בלוחות הזמנים ובדרישות החברהאוֹאנו יכולים לבחור לחכות בסבלנות, הבנה, תמיכה, חסד ואהבה - עדהֵםמוכנים לטוס עם הכלים שנתנו להם.

באדיבות שרה סקוט