כל מה שנשאר מאהבתנו הוא צלקת נפלאה על ליבי

זה לא יכול היה להסתיים בשום דרך אחרת, נכון? כשאתה מרגיש משהו כל כך עוצמתי, כשכל האהבה והתשוקה שלך בסופו של דבר בידיים הלא נכונות, זה מוחץ אותך כל כך רע, זה כמעט הורג אותך.

הכל התחיל כל כך מהר. מהיום שפגשתי אותך הרגשתי שיש קשר מיידי. זה היה כמעט כמו שידעתי שתהיה מישהו חשוב לי, כמו שחיכיתי לרגע הזה במשך כל חיי.

כשדיברנו בפעם הראשונה, שיחקתי את זה מגניב. אני לא יודע אם הסרתי את זה או לא בגלל שהלחיים שלי הסמיקו, הלב שלי הלם ופחדתי שתשמע את זה. הרגשתי כמו ילדה מתבגרת שרק פגשה את המחץ שלה. לא הייתי אחת שהתאהבתי כל כך בקלות אבל אני מניח שנפלתי בשבילך ממש שם ואז.

נפלת גם בשבילי. לפחות זה מה שאמרת. כעבור זמן מה התחלנו לצאת לדייט. נכנסנו למערכת יחסים כל כך מהר, וזה לא היה כמוני, מכיוון שאני מהורהר כך שאני אוהב לחשוב הרבה זמן לפני שאחליט על משהו חשוב. אבל זה הרגיש כל כך טבעי להיות איתך שפשוט הנחתי את המשמר שלי.

הכל נראה כל כך מדהים. יכולנו לדבר שעות על כל דבר. היו לנו טעמים דומים במוזיקה, סרטים ואוכל כך שהיה קל להסתובב איתך. היינו הופכים יום רגיל לבלתי רגיל תוך שניות. בנוסף הייתה לנו כימיה מדהימה זו; ניצוצות היו עפים בכל פעם שאנחנו נעצרים עיניים. התפשטנו זה מזה בעיניים בכל פעם שהיינו באותו החדר. המיטות נשברו כשהיינו לבד. הכל נראה מושלם.

הכל היה מושלם, עד שיום אחד זה כבר לא היה. שינית, או שהראית את הפנים האמיתיות שלך כי היית עייף מלהתנהג - להתנהג כאילו היית האדם הרגיל, האכפתי והאוהב שחיכיתי לו לפגוש כל חיי. הפכת למישהו שלא יכולתי להכיר.

פתאום, כל מה שאמרתי או עשיתי הפריע לך. תמיד הייתי האשמה לא משנה מה קרה ולא משנה אם זה בכלל קשור אלי או לא. מישהו היה מעצבן אותך והיית מוציא את זה עליי. בכל פעם שהיינו נכנסים לקטטה, זו תמיד הייתה אשמתי. לא הבנתי אותך, לא תמכתי בך, בעיקרון כל מה שעשיתי, טעיתי, כבר לא יכולתי לראות בך את אותו אדם סביר ועדין שביליתי איתו כל כך הרבה זמן.

הכל סובב סביבך. דברים שהיית צריך ודברים שרצית. זה היה כאילו לא הייתי קיים יותר. כאילו לא היה לי חשוב לך בכלל. מצד שני, הייתי יוצא מגדרי לרצות אותך. רציתי שנעבוד. רציתי שתשמח. לא יכולתי לתת לכל הרגעים המיוחדים והמשמעותיים האלה לבזבז כמו שמעולם לא קרה רק בגלל שאתה עובר טלאי מחוספס.

אבל לטלאי המחוספס שלך לא היה סוף. בטח, היו לך את הימים שלך שבהם היית האני הישן שלך, אתה שהייתי מכיר, אתה שאתה התאהבתי בו אבל הימים ההם היו כה נדירים. כה נדיר שהרגשתי שהכרתי רק כאב מאז שהכרתי אותך. ההתנהגות שלך החמירה והמריבות שלנו הפכו לאמצעי התקשורת היחיד שלנו.

הפכת למרוחקת ולעולם לא הצלחתי להבין מה קורה במוחך שלך. בכל פעם שהייתי מבקש שתשתף אותי ברגשותיך ומחשבותיך, היית אומר שאין מה לחלוק. בכל פעם שביקשתי שתעבוד עלינו, שתעבוד על מערכת היחסים בינינו, נראית לא מעוניינת או שהיית אומרת שתנסה אבל אף פעם לא עשית, לא ממש. אתה מנסה להיות טוב יותר, להתייחס אליי יותר טוב, היית נמשך כמה ימים ואז היית חוזר להראות את האני האמיתי שלך.

לא עמדתי לוותר עלינו. ניסיתי, באמת עשיתי. אבל היה הרגע ההוא שהעיר אותי וגרם לי לראות בבירור בפעם הראשונה. הרגע, במהלך אחת המריבות שלנו, שם הרמת את היד כדי להכות אותי, ולפני שהבנתי מה קורה, סטרת לי כל כך חזק שכל האהבה שחשתי כלפיך הפכה לפחד.

הצטערת פעם שהתקררת, כשהבנת מה עשית. אבל זה היה מאוחר מדי לסיפורים. כל ההתנצלויות בעולם הזה לא יכלו להשתפר. התחננת בי לסליחה אבל כבר הייתי מחוץ לדלת, הולך לאנשהו, בכל מקום, רחוק ממך.

לא יכולתי להאמין שהיה לך את זה. למרות כל הבעיות שהיו לנו, מעולם לא חשבתי שתוכל אי פעם לעשות משהו כזה, שתוכל אי פעם להיות כל כך אלים. לקח לי הרבה זמן להתאושש ממך. אבל הצלחתי. הגעתי למצב שהייתי אסיר תודה על הסטירה ההיא בפנים שכן זה באמת גרם לי לראות את האמיתית - מישהו רעיל ואלימים, זר כלשהו בגופו של אדם שאהבתי פעם.

אני אסיר תודה כי לולא הסטירה ההיא, הייתי נשאר איתך יותר זמן, הייתי מסתפק בהכל, חושב שהדברים ישתנו. חייתי בגיהינום והייתי ממשיך לעשות זאת אלמלא הלילה האיום ההוא. אהבתי אותך כל כך באמת, בטירוף, עמוק וכל מה שנותר לי להראות לאהבה ההיא הוא צלקת מגעילה על ליבי הנושאת לך זיכרון מר.