מכתב לאיש שנטש אותי כשאני זקוקה לו ביותר

הבטחת. הבטחת שאתה תישאר לצידי עד סוף ימינו, אז איפה אתה עכשיו? איפה אתה עכשיו שאני הכי זקוק לך?

נתת לי את המילה שלך שאתה הולך להיות שם בשבילי עד שהכל יהיה בסדר ואפילו מעבר לזה, אבל הפרת את ההבטחה הזו והשארת אותי ליפול לבד, בלי שאף אחד יציל אותי.

הבטחת שלא תעזבי אותי. אבל אתה עשית. לא הצלחת להיות שם בשבילי כשהייתי הכי זקוקה לך.

סבלתי מדיכאון מאז שאני זוכר את עצמך וחשבת שזה לא עניין גדול כל כך, כי אהבת אותי מכף רגל ועד ראש, אהבת את נשמתי, את ליבי ואת מוחי.

לעולם לא יכולתי להבין את מה שראית בי, אבל מה שראית זה כל העולם שלך, כל החיים שלך. או לפחות זה מה שתגיד לי.

אתה מבין, דיכאון זה לא כמו להיות עצוב. אם אתה עצוב, יש לך סיבה לכך, אבל דיכאון הוא מחלה נפשית שאינה מאפשרת לך לחייך כשהשמש בחוץ והיא לא מאפשרת לך לרקוד כשהשיר האהוב עליך מתנגן.

הייתה לנו התחלה גסה. הייתי פורץ בבכי בכל פעם שהייתי לבדי עם המחשבות שלי יותר מדי זמן וכשהייתי מתקשר אליך, היית תמיד שם בשבילי, לפעמים לא עוזב את הבית שלי במשך ימים, מכין לי תה ואוכל לאכול, כי לא הייתי לא אכלתי אחרת.

לימדת אותי שלא כל האנשים הולכים לנטוש אותי. זה השתנה כל כך מהר.

las mejores formas de excitar a un chico

אחרי שנים של ימים טובים ורעים, התחלת להסתכל עליי כמו נטל, כמו שהיית מסתכל על מישהו שרק מקשה על חייך.

החיים שלך היו הרבה יותר קלים בלעדי, נכון? הייתי בוכה את עצמי לישון כל לילה כי התחלתי לשים לב לשינויים בהתנהגות שלך.

לא היית שם בשבילי כשחשבתי שכל העולם נגדי, לא היית שם כשהמחשבות האפלות שלי היו נכנסות וגורמות לי להיות מרותקת למשך ימים. מפחיד להיות לבד עם המחשבות שלך. זה גזר דין מוות כשיש לך דיכאון.

מעולם לא רציתי שתסבול, מעולם לא רציתי שתקדיש את כל מה שאתה יכול למישהו כמוני. אבל עדיין עשית. עד לנקודה שלא עשית זאת.

עד היום שפתחתי את הדלת ואמרת לי שאתה רוצה להחזיר את הדברים שלך למקום שלך, כי לא היה צורך שזה יהיה אצלי.

אמרת לי שהחיים שלך היו קצרים מכדי לבלות אותם עם מישהו כמוני. מישהי שלא הצליחה להילחם על עצמה. אמרת לי שפשוט לא כדאי לי. גרמת לי להאמין בזה בעצמי.

במשך ימים, חודשים, ואפילו שנים, מעולם לא ניחשתי שנית את החלטתך. תמיד הייתי זה שנזקק וחשבתי שמעולם לא נתתי שום דבר בתמורה.

אז כשמוחי התבהר, ראיתי את הכל באופן שמעולם לא חשבתי שיהיה אפשרי.

ראיתי את ההתנהגות שלך מההתחלה, אבל חשבתי שאני מדמיינת אותה. ראיתי את הדרך בה העיניים שלך היו עוברות על גופן של נשים אחרות. ראיתי את הדרך בה היית מחליף איתם מבטים, לא יודע מה תעשה איתם אחרי שחזרתי הביתה.

תמיד חשבתי שהמילים שתגיד לי, העלבונות שעברתי, שממש מגיע לי. מעולם לא חשבתי, אפילו לרגע, שיש לי על מה לסלוח לך, למרות שסלחתי לך יותר מדי פעמים אפילו בלי שידעת.

עם זה בחשבון, תמיד הייתי חוזר להכל והפסקתי לראות הכל באשמתי. אם באמת אהבת אותי, הדברים האלה לא היו קורים.

לא הייתי סובל אפילו יותר מכפי שכבר עשיתי. זה כמו שעשית את זה בכוונה, לחזק את הכאב שלי. כאילו זה לא היה מספיק חזק.

אני כן זקוקה לך. הייתי צריך שתראה לי שהחיים לא נועדו להיות קשים כל כך. שהחיים יפים ופראיים וקלים. במשך שבריר שנייה אפילו חשבתי שכן.

אבל תן לי לומר לך שלימדת אותי שיעור נהדר. גרמת לי לראות שאף אחד לא יכול להציל אותי אלא אם כן אני מציל את עצמי. אני צריך להיות זה שיראה לעצמי את היום השמש ואת הלילה הכוכב.

אני צריך להראות לעצמי את הפרחים ואת הפרפרים היפים האלה. אני צריך להראות לעצמי את היופי שלי. זה מעולם לא היה התפקיד שלך מלכתחילה.

היום, אני זה שהוא חזק יותר, כי ויתרת ונשארתי להילחם לבד. מתחזק, מנצח את כל מה שהיה בדרכי לאושר. ועשיתי את הכל לבד.

אבל אני כן צריך להודות לך שגרמת לי להבין זאת. אז תודה לך. זו כנראה המטרה שלך.

הכנתי לעצמי קפה הבוקר וצחקתי מהמחשבה על הילדה הקטנה והשבורה שהייתי לפני כן. מדי פעם היא חוזרת אליי.

היא ביקרה אתמול בערב והיא הפחידה אותי, גרמה לי לבכות. אבל הבוקר היא כבר איננה ואני חזקה מתמיד. אני יודע שאני יכול לכבוש את העולם לבדי. אפילו בלעדיך. ככל הנראה בלעדיך.