האמת מאחורי הקירות הרגשיים שבנתה

אתה מסתכל עליה מרחוק, תוהה מה עבר עליה לבנות קירות עבים וגבוהים כל כך. כשמסתכלים על אוקיינוסים העמוקים של כאב בעיניה, מסתתרים מאחורי החיוך החזק ביותר על פניה, אתה יודע שהיא כואבת. אתה יודע שהיא מפחדת. אבל אתה פשוט מפוצץ מכוח אומץ לבה ויופי נפשה. ואתה לא יכול שלא לתהות אם יש דרך שתעבור דרך החומות האלה? האם יש דרך לשחות באוקיינוסים של עצב ואולי, רק אולי, להפוך אותם לאושר ברגע שתגיע לצד השני?

היא כבר לא סומכת על אנשים. האמון שלה הושמע פעמים רבות מדי בשביל שהיא תיתן את זה בקלות. היא סמכה על אנשים עם לבה, ברגשותיה ובפחדיה, רק כדי לראות את האש שלה בפניה. רק כדי לראות אותם משמשים כלי נשק נגדה. היא סמכה על אנשים אחרים שלא יפילו את לבה העדין, רק כדי לראות אותם מרסקים את זה לאלפי חלקים, שנותרו לה להרים. היא סמכה על אנשים אחרים שיחזרו לה את הגב, רק כדי לראות אותם דוקרים אותה. היא כבר לא סומכת על אחרים, במקום זאת היא סומכת רק על עצמה ועל הקירות השומרים עליה.

היא כבר לא מכניסה אנשים. היא נהגה לתת לאנשים להשתמש בלבה כמקלט מפני סערות החיים. היא תמיד הייתה זו עם הלב הגדול יותר, זה שאכפת לו יותר וניסה יותר. היא תמיד הייתה זו שבאה לרוץ לעזור בכל פעם שנחוץ לה. אבל היא נותרה לבדה פעמים רבות מדי. נותר להיפרע מכנפי הבדידות הקרות וחתיכות לבה החדות שהסתובבו סביבה, חותכות ומחבלות אותה כשניסתה לאסוף אותם. היא תמיד הייתה זו שמחזיקה באחרים, אך מעולם לא הוחזקה. אז היא למדה לעשות זאת בעצמה. כאשר סוף סוף הדביקה את כל חלקי עצמה, היא נעלה אותם בעולמה שלה, ולא הייתה מוכנה לשתף אותם פעם נוספת. חושש לראות אותם מתנפצים פעם נוספת.

היא כבר לא מרגישה. היא נהגה לשרוף מאוהב וזה בער את גבה. היא נהגה לקוות וזה מעך אותה. היא נהגה להאמין וזה שבר אותה. היא חוששת להאמין בסוף טוב יותר. היא חוששת להאמין באהבה. היא פשוט חוששת לשחרר את הדבר היחיד ששומר עליה, כי אין סיכוי שהיא תוכל לשרוד שברון לב נוסף. אין סיכוי שהיא תוכל לשרוד אכזבה נוספת.

היא כבר לא שורפת בהירה כמו פעם. האש שלה, אותה תשוקה שאתה יכול לראות מאחורי העצב בעיניה, נהגה לשרוף כל כך בהיר. האש הזו הייתה מה שדחף אותה קדימה, האש הזו הייתה מאחורי כל האהבה ההיא שחלקה. האש ההיא הייתה הניצוץ בעיניה, החום שבלבה ויפה נפשה. אבל האנשים הלא נכונים התקרבו לזה מדי והעמעמו. עכשיו היא שומרת את זה לעצמה, מסתירה את זה מאחורי כל הקירות האלה. מנסה להגן על מה שנשאר ממנה, מנסה להסתיר את כל הצלקות שהיא נושאת. עכשיו היא מסתירה את האש שלה כי היא חוששת שזה יישרף.

היא כבר לא מנסה, כי היא פשוט כל כך עייפה. נמאס מלהיות מובן מאליו, נמאס להיות זה שאוהב יותר. נמאס להיות יותר מדי ופחות מדי. נמאס לא להספיק. נמאס להאמין באהבה, אך בסופו של דבר נפגע ובדד. היא לקחה להיטים מספיק חזקים כדי להרוג ובכל זאת היא עדיין עומדת. היא עדיין נושמת וחיה. רק מקווה שהזמן ירפא את כל הפצעים שלה, ושאולי, רק אולי, יהיה מישהו שראוי להרפות את הקירות האלה. בתקווה שיהיה מישהו שיראה את היופי שלה מאחורי הצלקות האלה והאש מאחורי הקירות האלה. שיהיה מישהו שינסה את המאמץ להראות לה שהיא באמת חשובה, שהיא לא תיפגע שוב.

אתה מסתכל עליה מרחוק כי היא לא נתנה לך להתקרב. אתה מסתכל עליה ותוהה מה הסיפור שלה. תוהה אם יש דרך לכבוש את החומות האלה. אבל אין קיצור דרך לליבה, אין צבא חזק מספיק כדי לרסק את החומות האלה. זה לוקח זמן. זה דורש אהבה. אתה מסתכל עליה, אבל אתה באמת רואה אותה?