למה נשארתי

כולם שואלים: למה נשארת?, איך יכולת להשלים עם סוג כזה של טיפול?, פשוט הייתי עוזב. שאלתי את אותן שאלות לאחרים והצהרתי אותן הצהרות. אבל עד שאתה בתוך מערכת היחסים, אין לך מושג איך זה.

אני אדיב ובוטח, ואני יכול לומר בכנות שזה היה כל כך שונה מכל התחלה אחרת. אפילו לא ראיתי את זה מגיע. זה לא התחיל עם סקס ונבנה משם כמו שמערכות היחסים שלי עושים בדרך כלל. לא היו רמיזות מיניות, לא בוא-און, לא פלירטוטים; היו שיחות אינטליגנטיות ומעוררות נפש, עצות טובות שניתנו והן קיבלו וחברה שקטה נוחה. התאהבתי במוחו, בידידות שלו, בנשמה שלו.

במבט לאחור, אני יכול לראות בבירור שלא הייתי בטוח מי אני ולאן אני שייך. הייתי גרושה טרייה, אם חד הורית, לאחר גמילה בגלל שימוש לרעה באלכוהול. לא יצרתי קשר עם רוב בני משפחתי הקרובה ונאבקתי להחזיר לי את הכבוד והביטחון בעבודה העוצמתית, המשתלמת היטב, המלחיצה ביותר, שהייתה התמיכה היחידה לשני המתבגרים שלי ואני.

יכולתי לברוח מהעולם המובנה שבו חייתי ועבדתי, ופשוט להיות אני סביבו. בעולמו, אף אחד לא שפט וכולם הבינו שלכולכם יש מאבקים לא טובים או גרועים אחד מהשני.

אבל אי הידיעה מי אתה ולאן אתה שייך מעמיד אותך במצב פגיע ומסוכן ביותר אם אתה לא נזהר. ככל שביליתי איתו יותר זמן, כך חלקנו יותר את התקוות, החלומות והפחדים הגדולים ביותר שלנו.התחלתי להתאהב בו, ובסופו של דבר החברות שלנוהלך לשלב הבא - לפי שכנוע שלי.

ונדהמתי לחלוטין מגילויי האהבה והחיבה הנועזים שלו. לכל מי שסביבנו היה ברור שאנחנו ביחד - בין אם זו היד שלי על הגב שלו, היד שלו משפשפת את רגלי או נשיקת הפרידה האוהבת שלו מול כולם. חברים ומכרים שהכירו אותו שנים אמרו שמעולם לא ראו אותו מתנהג כך.

אותם חברים אמרו שוב ושוב כמה הוא אוהב אותי, מצא חן בעיני, רצה אותי בסביבה, כיבד אותי וכו'. ראיתי את הבחור הקשוח הזה, הילד הרע, מרפה את השמירה שלו ומאפשר לי לחוות את הגבר האוהב, הרך והרחום שרצה שייגעו ויאהבו.

ואהבתי אותו אני. הערכתי ואהבתי אותו מאוד כחבר שלי וזה רק העמיק לרמה שמעולם לא חוויתי. נדהמתי מעומק ועוצמת האהבה שחשתי אליו. ב-21 שנות נישואים, ילדים וגדלתי עם בעלי לשעבר, מעולם לא הרגשתי את החיבור והעומק של האהבה כפי שהרגשתי איתו. ובכל זאת ידעתי מההתחלה שאני אוהב אותו יותר ממה שהוא אוהב אותי.

אהבתי אותו עם כולי - בנטישה פרועה ופזיזה והייתי מזיז לו שמיים וארץ. ולזמן קצר הייתי באמת שמח ומרוצה. אני תמיד אשאל אם אהבתי אליו הייתה עזה מדי והייתה אשמה בפטירתנו.

האם האינטנסיביות שלי הפחידה אותו, עיוורה אותו, הכריעה אותו? או שמא זה היה גורלו שנגזר מראש של היקום ללמד אותי משהו? אין תשובה ל'למה' שלי ואין טעם לשאול 'מה אם' כי אין דרך לקבל סגירה על כל דבר שפורר אותך לרווחה כמו שהוא שבר אותי.

חודשים לאחר מכן, אני מסתכל אחורה ומבינה שהפחידו אותי, עשו לי מניפולציות, שיקרתי ואיימו עלי. קיבלתי את הטיפול השקט, התעלמתי ופיטרו אותי. היכו אותי באכזריות, ירדתי ממורל וחזרתי לעוד. הגבר שהתאהבתי בו נעלם תוך שבועות לאחר שמערכת היחסים שלנו הפכה למינית.

אבל עכשיו אני שואלאם כל הקשר לא היה רק ​​אשליהואני נשאר עם בעיות אמון קשות. תמיד היה לי אמון באינטואיציה, בתפיסה ובשיפוט שלי, אבל פתאום פקפקתי בכל מה שעשיתי.

הלוואי ויכולתי לומר שהייתי אחת מאותן נשים אמיצות וחזקות שאתה קורא עליהן שמתעוררת ומבינה שהיא שווה יותר ועוזבת, אבל זה לא הסיפור שלי. הוא עזב את מיטתי בוקר אחד אחרי סוף שבוע אוהב להפליא ולא חזר. הוא התעורר יום אחד והחליט לא לדבר איתי, לא להגיד לי שלום, כלום. ואני נשארתי סוערת במשך חודשים לתהות מה עשיתי לא בסדר, למה לא הייתי מספיק טובה, ומאשימה את עצמי שאני לא הוכחתי שאני מספיק ראויה לאהבתו.

עכשיו, אני נאבקת בקיצוניות הקוטבית של הרגשות שאני מרגישה. אני מאוד אוהב ומתגעגע לצד החביב והעדין שהוא הראה לי אבל שונא ומפחד מהצד השני המרושע והאלים שלו. איך יכולתי להתגעגע למישהו שהיה אחראי להתנהגות נבזית שכזו כלפיי? איך יכולתי להשתוקק למישהו שהכה את גופי באלימות בשנאתו תוך שהוא טוען שהוא אוהב אותי? אני עושה זאת כי האהבה שחשתי הייתה כל כך עוצמתית להפליא, היא גברה והאפילה על כל אינטלקט.

וכך אני מתחיל את המסע שלי, צעד קטנטן בכל פעם, של שחרור האחיזה העוצמתית של אהבה מאוכזבת וצעד לעבר אהבה עצמית ושלווה.

מאת סינדי ריצ'רדס