איך נרקיסיזם הרס את המשפחה שלי
הייתי צעיר ותמים. למה שאדע משהו? אפילו לא שמעתי על המילה 'נרקיסיזם', להיות אהבה מופצצת והוא עושה את כל הדברים הנכונים. לא ראיתי את זה. למה לי?
הייתי בן 17, הוא בן 36. לפני שידעתי את זה, ילדתי ואז נישואים באו בעקבותיו. השאלות שהוא שאל ללא הרף: לאן אתה הולך? עם מי? באיזו שעה תהיי בבית?
כמה טפשי. חשבתי שאכפת לו. לפני שידעתי את זה, הייתי ב-20 שנה, והמוח שלי היה כמו עיסה. נולדו לנו חמישה ילדים, ואחד מילדינו מת, אבל פחדתי להראות לו את צער. עדיין פעמוני אזעקה לא צלצלו בתוכי. פשוט חשבתי שעלינו להתאבל בדרך שלו - שעכשיו, בדיעבד, הייתה לטמון את ראשו בחול ולשכוח שהבן שלנו מת.
עד שנולדה לי בתנו הצעירה, הייתי חולה קשה והיה לי סיכוי של 10% לשרוד. נאבקתי להשתפר ללא תמיכתו. הוא מעולם לא ישב איתי בבית החולים או רצה שאשתפר. לא, הוא נטש איתי את הבת הנולדת שלנו בבית החולים, החברים שלו חשובים יותר, אבל עדיין חשבתי שהוא מר נחמד גאי.
25 שנים לפני חיי הנישואין, הדברים התחילו ליפול על מקומם. מספר הפרשיות שגיליתי, אבל הכל היה באשמתי. הייתי חסרת ערך, מכוערת והרוסה אובדנית. האמנתי שאני הבעיה המוחלטת. לא יכולתי לשנות את זה כי הוא הזכיר לי כל יום שאני עצלן ושמן, ואם לא עשיתי שום דבר שיועיל לו, אין טעם להיות בחיים.
ניסיתי בכל כך הרבה הזדמנויות לסיים את זה. זו הייתה הדרך היחידה לברוח ממנו. הייתי לכודה במעגל הקסמים הזה. משפחה וחברים הפסיקו להגיע. היה לי רק עליו לסמוך.
הילדים שלי התחילו לעזוב כשהם התבגרו, ואני ישבתי שם יום אחד וחשבתי: זה רק אני והוא, משהו שחששתי ממנו. אפילו לא יכולתי להסתכל עליו. מותר לי לדבר איתו רק עם שלו אומר כך. מותר לי לאכול רק עם תגידו. עקבו אחריי בכל תנועה. זה היה או שאני הולך או שאני אמות.
יומיים אחרי יום ההולדת שלי, הוא הלך לעבודה. קמתי ארזתי תיק, נכנסתי לרכב שלי ונסעתי למעלה מ-200 קילומטרים, הכי רחוק שאפשר ממנו. הייתי כל כך מפוחד.
האיש הזה גזל ממני כל פיסת ערך עצמי שהיה לי. האמנתי שאני אותו אדם חסר תועלת וחסר ערך לכל אחד.
החיים האלה היו כל מה שידעתי. הוא עיצב אותי למשהו. אפילו לא ידעתי מי אני יותר. הטראומה גרמה להתמוטטות עצבים. הגעתי לשפל, בזמן שהוא המשיך במסע ההכפשות שלו שאני המקרה הראש הנפשי הזה. הוא החליף את המנעולים בבית המשפחה שלנו שקנינו בו את ילדינו.
como follar bien a un hombre
אבל שלוש שנים מאוחר יותר. חזרתי להילחם, חקרתי הכל על נרקיסיזם, ניסיתי לראות מול מה אני נתקלת, ואלוהים, הוא לא אהב את זה. הוא הגביר את מסע ההכפשות טיפין טיפין אבל הייתי בטוח שלא נסוג.
אני נלחם על כל דבר ארור אחרון שאני חייב בנישואים הנוראיים האלה, ואני משתמש בכל פיסת כוח כדי להודיע לאנשים שאני לא המקרה הראשי שהוא מציג אותי בתור. בסופו של דבר הייתי אשתו במשך 25 שנה והאם לילדיו.
אני לא הנרקיסיסט, הוא כן, ומה שנותן לי תקווה זה הילדים שלי. הוא הפנה את כולם נגדי, האכיל אותם בכל כך הרבה שקרים. הם האמינו לו, אבל קיבלתי אותם בחזרה ועכשיו אני מתמודד עם שתי בנותיי שזוכות ליחס כפי שקיבלתי.
עכשיו אני נותן להם את העצות שהייתי צריך כדי לשמוע את עצמי לפני 20 שנה כי אם הייתי מקשיב לעצמי, אז לא הייתי צריך להתמודד עם התעללות רגשית, פיזיולוגית וכלכלית. עכשיו הבנות היקרות שלי עומדות מול אביהם הנרקיסיסטי, ואני אדם הרבה יותר חזק עכשיו. אני חוששת שהבנות שלי יהפכו לבלגנים אובדניים כמוני, ולכן אני אלחם לא רק בשביל עצמי אלא גם בשביל הילדים היקרים שלי.
זה המעט שמגיע להם. עדיף הורה אחד אוהב מאשר הורה נרקיסיסטי. אני לא אשב ואראה את בנותיי נהרסות.
מאת ליסה
