אנא, אל תסתפק במישהו שאתה לא אמור להיות איתו

לפני שנתיים הייתי הרס רגשי. החיים היכו אותי כל כך עד שחשבתי שלעולם לא אחווה כאב כזה בחיי. החלטתי שאני לא יכול להמשיך לחיות ככה. החלטתי שאף אחד לא חשוב יותר בחיי ממני.

אתה יודע, זה היה אחד מאותם רגעים שבהם יש לך אפיפניה ואתה מבטיח לעצמך שלעולם לא תעשה את אותה טעות פעמיים. זה היה מסוג הרגעים שבהם אתה רואה הכל בבירור ואתה יודע בדיוק מה לעשות ואיך לעשות את זה. כל החיים שלך היו מתוכננים. חבל שהרגעים האלה נעלמים מהר והחיים שלך חוזרים לאותה מסלול וזה כמו ששכחת את כל מה שקרה לך עד שזה יקרה שוב, עד שהם יכאבו שוב. ואתה מתחיל מחדש, הבטחה נוספת לעצמך ועוד החלטה והתקווה שהדברים יסתדרו לטובה.

אז ברוח זו ובהארותי הפתאומית שנגרמה מכמות עצומה של כאב ונטישה, כתבתי על דף נייר: 'לעולם אל תסתפק במישהו שלא היית אמור להיות איתו!' ותקעתי את זה על קיר בחדר השינה שלי, כך שכל בוקר שאני קם, אני יכול לראות את ההודעה שלי לעצמי.

האופוריה נמשכה מספר ימים. החלטתי להפוך את חיי. באמת נשבעתי לעצמי רק שאני משתלט על חיי, לא לרדוף אחרי גברים שלא מעריכים או רוצים אותי, לשים קץ לרצון אהבה כל כך רע שאקח אפילו משהו שנראה כמו אהבה, אבל אשר רק יזיק לי בסוף.

פיסת הנייר הזו באמת הוציאה אותי מהבלגן שהייתי בו. אבל, כאמור, הדברים האלה לא נמשכים כל כך הרבה זמן. ברגע שחייך חוזרים למסלול אתה מוצא את עצמך באותו מצב כמו קודם. כך גם אני הייתי במצב זהה לזה שנתיים קודם. שום דבר לא השתנה אלא שהייתי מבוגרת בשנתיים.

letras de rap que no tienen sentido

בכל פעם שקמתי בבוקר או נכנסתי לחדר שלי, הייתי רואה את הנייר על הקיר במילים שלי. כתבתי את זה כאזהרה לעתיד. הרגשתי כל כך אשם. הרגשתי שבגדתי בעצמי. ואכן היה לי.

אפילו העמדתי פנים שהעיתון לא היה שם. העמדתי פנים שמעולם לא כתבתי את זה כי קיוויתי שזה לא ירדוף אותי. קיוויתי שזה ייעלם. אבל זה מעולם לא עשה זאת. ידעתי מה כתבתי אפילו בלי להביט בקיר. ידעתי איך הרגשתי שנתיים קודם ולצערי ידעתי שאני הולך להרגיש ככה שוב ולא עשיתי כלום כדי למנוע זאת.
אז הגיע היום לפני מספר חודשים, כאשר תחושת הנטישה הנוראה ההיא פגעה בי שוב. הגעתי למטה הרוק וזה הרגיש כל כך מוכר. כל הכאב הזה מהפעם האחרונה חזר בשילוב עם הכאב החדש שחשתי. הרגשתי אפילו יותר גרוע. בכיתי בחיק חברתי הטובה, עם כמות נכבדת של אלכוהול בתוכי, קיללתי על הכל ועל כולם.

שאלתי אותה מדוע הבחור שאני מאוהב בו לא דאג לי כמו שדאגתי לו. מדוע לא הייתי מספיק טוב בשבילו? באותו הרגע הבנתי שחזרתי לנקודה ההיא משנתיים קודם. הבנתי ששום דבר לא השתנה למרות אותה פיסת נייר שעל הקיר. לא השתניתי ועד שאבין שאני טוב יותר מהגברים שהתייחסו אליי כמו חרא, הכל יישאר אותו דבר.

באותו הרגע הבנתי את המשמעות האמיתית שמאחורי פיסת הנייר ההיא על הקיר.

הבנתי שאני צריך לשחרר אותו כי לא נועדנו אחד לשני. אלוהים לא התכוון שאוכל להיות איתו ולא יכולתי לכפות את זה. זו הסיבה שהייתי כל כך אומלל. רציתי לאהוב כל כך גרוע שאילצתי את עצמי להסתפק במישהו שלא נועדתי להיות איתו. זה מבאס להרפות ממישהו. זה מבאס לוותר על החברות שהייתה לך אבל זו הדרך היחידה לממש את הערך שלך ולהמשיך הלאה ולהכין את עצמך לדבר האמיתי.

עשיתי את זה, ניתקתי אותו, אבל קיוויתי בחשאי שהוא יחזיר אותי. קיוויתי שהוא יבין כמה הוא אוהב אותי. אז המשכתי להביט במסך הריק של הטלפון שלי, וחיכיתי שהוא יזמזום עם טקסט ממנו.

אני יודע שההמתנה לאחת הנכונה תגיע קשה. אני יודע שזה מתיש ואחרי זמן מה אתה אפילו מפסיק להאמין שהוא אי פעם יופיע. אבל אני גם יודע שההמתנה שווה את זה. כדאי אם האהבה הזו שאני מחכה לה היא האהבה מהסוג האמיתי. אם זו האהבה שמגיעה לי, אהבה שלעולם לא אתחרט עליה או לא אבכה עליה, אז אני אחכה. אני לא אסתפק בבקשה, גם אתה לא תסתפק. אל תסתפקו רק בקטנה אחת קטנה של אושר כי יש חיים שלמים שלם שמחכה לכם.