עמוק בפנים ידעתי שהגיע הזמן לשחרר אותך

הרבה זמן לא הייתי מרוצה. ידעתי שמשהו חסר. לא היית אותו הדבר. הניצוץ הזה שהיה לך בעיניים כשדיברנו נעלם.

לא יכולתי שלא לשים לב לזה, השתנית וגם הרגשות שלך. לא היית מספיק גבר כדי להגיד לי שהפסקת לאהוב אותי.

נהיה לך כל כך קר. לא יכולתי לזהות אותך יותר. לפעמים נדמה היה לי שאני יוצאת עם זר מוחלט. ידעתי שהגיע הזמן שאעזוב.

לא יכולתי. לא יכולתי לתת לך ללכת למרות שעמוק בפנים ידעתי שהגיע הזמן לעשות זאת.

בכל פעם שרציתי לעשות את זה, הלב שלי היה מחסיר פעימה, כאילו הוא ניסה להגיד שהוא עדיין לא מוכן.

לא יכולתי ללכת נגד הלב שלי. ידעתי כמה אהבה אליך זה נשא כל השנים האלה.

מי יכול להאשים את זה, זה לא ידע שתפרק את זה למיליון חתיכות.

אני האשם. הייתי כל כך תמימה שבטחתי בך ונתתי לך את כל ליבי. החזקת את ליבי בידיים שלך. במובן מסוים, אפשרתי לך לשבור את זה.

אני כל כך מצטער על זה. הייתי צריך לשחרר אותך ברגע שהבנתי שאתה לא אוהב אותי באותה צורה. לפני ששברת לי את הלב.

עכשיו ה'מצטער' הזה לא אומר כלום כי הכאב כאן. זה עדיין כאן, זה עדיין כואב כמו ביום הראשון ואני לא יודע מתי זה יפסיק לכאוב.

בכנות, לפעמים אני חוששת שזה לעולם לא יפסיק. לפעמים אני מודאג לגבי העתיד שלי, כי מה אם לעולם לא אאזר אומץ להמשיך הלאה?

לפעמים יש לי את המחשבות האפלות האלה שבאמת מפחידות אותי לעזאזל.

בדיוק כמו שהמחשבה לאבד אותך הפחידה אותי פעם. חשבתי שאני לא אשרוד אם אאבד אותך.

אבל עשיתי זאת. ואני יודע שאני אמשיך יום אחד ואעזוב אותך בעבר. אני רק צריך זמן. זמן להתאבל. זמן לרפא. הגיע הזמן לסלוח. זמן לשכוח…

אה, תשכח. תאמין לי, זה כל מה שאני רוצה עכשיו. אני רוצה לשכוח הכל. אני רוצה לשכוח אותך, את הפרצוף המתוק שלך ואת כל הדברים הטובים שעשית בשבילי כי הם גורמים לי להתגעגע אליך.

הדברים האלה גורמים לי לכאב עוד יותר.

אני רוצה לשכוח את כל הפעמים שאמרת שתאהב אותי כל חייך וששום דבר לא יוכל להפריד בינינו לעולם. המילים האלה טבועות בליבי.

והכי חשוב, אני רוצה לשכוח איך אני מרגיש עכשיו. כל הכאב והכעס הזה.

האכזבה והתסכול הזה. אני רוצה לשכוח את כל מה שמונע ממני להמשיך הלאה.

באמת חשבתי שנועדנו להימשך לנצח. עכשיו קשה לי לקבל את העובדה שהקשר שלנו הסתיים. קשה לקבל את זה שאתה כבר לא חלק מהחיים שלי.

חיכיתי יותר מדי לאיזה סימן ממך. משהו שיגיד לי שטעיתי ושאתה עדיין אוהב אותי כמו פעם.

באמת קיוויתי שאני פרנואידית ושזה יעבור ונשמח שוב כמו שהיינו בעבר. שנהיה משוגעים מאוהבים, כמו שהיינו בהתחלה.

זו הייתה הטעות שלי. הייתי צריך להקשיב לקול הפנימי שלי. זה אמר לי שהגיע הזמן לשחרר אותך.

לעזאזל, זה היה צעק שאני צריך להציל את עצמי והדרך היחידה לעשות את זה היא לשחרר אותך.

העיכוב בעובדה שהייתי צריך לשחרר אותך לא שינה דבר. למעשה, זה אפילו הביא לי כאב גדול יותר.

¿Por qué me toma tanto tiempo alcanzar el clímax?

האמנתי שאהבה היא הדבר החשוב היחיד בחיים. אבל זה לא. גם כבוד עצמי חשוב.

ושום סוג של אהבה לעולם לא יהיה שווה להקריב את כבודך עבורה.

ההחלטה שלי לשחרר אותך סוף סוף שינתה את החיים. אני מודה שזה כאב ושזה עדיין כואב, אבל לאט לאט אני לומד למצוא נחמה בכאב שלי.

לאט לאט אני לומד להמשיך בחיי, בלי אהבתך.